Shabbath
Daf 45a
אָמַר רִבִּי מָנָא. הַבְעָרָה שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ יָצָאת. הִשְׁתַּחֲוָיָה לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְלַמֵּד עַל עַצְמָהּ. שֶׁאֵינַהּ מַעֲשֶׂה. אַתְיָא כְּהַהִיא דְתַנֵּי חִזְקִיָּה. זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹקִים יָֽחֳרָ֑ם. יָצָתָה זְבִיחָה לְלַמֵּד עַל הַכֹּל. הִשְׁתַּחֲוָיָה לְלַמֵּד עַל עַצְמָהּ. שֶׁאֵינַהּ מַעֲשֶׂה. 45a אוֹ חִלֻּף. דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה מְלַמֵּד. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה אֵינוֹ מְלַמֵּד. דָּמַר רִבִּי יִרְמְיָה. הַבְעָרָה לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְלַמֵּד עַל בַּתֵּי דִינִין שֶׁלֹּא יְהוּ דָנִין בַּשַּׁבָּת. וּמַה טַעֲמָא. נֶאֱמַר כָּאן בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וְהָי֙וּ אֵ֧לֶּה לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹֽתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם: מַה מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בְּבָתֵּי דִינִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַף מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן בְּבָתֵּי דִינִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדּוּמָא. מִכֵּיוָן דְּתֵימַר. לְצוֹרֶךְ יָצָאת. כְּמִי שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. וְדָבָר שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ מְלַמֵּד.
Traduction
R. Mena dit: il n’y a pas à comparer le détail shabatique d’allumer le feu à celui du prosternement devant l’idole: l’énoncé du feu, inutile en lui-même, ne pouvait servir qu’à une déduction prise en dehors, tandis qu’il était nécessaire d’énoncer la défense du prosternement pour lui-même, parce qu’on ne l’aurait pas cru interdit, n’étant pas une action effective. Cette dernière opinion de R. Mena est conforme à ce que R. Hiskia a enseigné (309)B. Sanhedrin 60b.: du verset celui qui sacrifie à une idole sera mis en anathème (ibid.) on déduit que l’énoncé du sacrifice a un but général (d’indiquer la condamnation au sacrifice de péché pour chaque faute commise); tandis que le prosternement est énoncé pour indiquer son interdit particulier, que l’on eût ignoré sans cela, cet acte n’étant pas effectif par lui-même. Ou bien faut-il dire au contraire que l’énoncé relatif au sacrifice a été dit pour indiquer sa propre défense, et la loi du prosternement a une tendance de généralité? Non, car ce qui est une action effective peut avoir plutôt un but généralisateur que celle qui ne l’est pas. Mais R. Jérémie n’a-t-il pas dit que même l’énoncé de la combustion interdite le samedi a un but intrinsèque (non généralisateur), d’indiquer que les tribunaux ne doivent pas juger le samedi? Comment est-ce déduit de là? De ce qu’il est dit du feu (ib. 35, 3), dans toutes vos demeures; et plus loin (Nb 35, 29): ils vous serviront pour l’établissement de la justice, dans vos générations, dans toutes vos demeures; comme ce dernier terme s’applique aux tribunaux, de même ce mot, employé au sujet du feu, a le même sens (310)''Mekhilta sur Mischpatim, 4; Wayaqhel, 1.''. R. Samuel b. R. Abdima dit: puisqu’il est dit que l’énoncé du feu a en vue un but direct à de fait même, qu’il entraîne la peine capitale prononcée par le tribunal, il semble qu’il ait aussi une vue générale, n’étant pas énoncé exclusivement pour ce fait en lui-même.
Pnei Moshe non traduit
ר' מנא. אמר היינו טעמא דלא דיינינן ליה במדה זו דבשלמא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת שאין לה ללמד על עצמה כלום והלכך אמרינן ללמד על הכלל כולו יצאת אבל השתחויה בע''ז ללמד על עצמה יצאה:
שאינה מעשה. כשאר עבודות כגון זיבוח וקיטור וניסוך שהן ג''כ עבודות פנים ולא הוה נפקא לן השתחויה מכללא דלא תעבדם דלאו עבודה שיש בה מעשה היא ולגופה איצטריך ולא ללמד על הכלל:
ואתיא כההוא דתני חזקיה דזביחה יצאת מן הכלל דלא תעבדם וללמד על הכלל כולו דכל שהוא כעין עבודת פנים לחייב עליה אע''פ שאין דרכה של ע''ז לעבדה בכך והשתחויה יצאת ללמד על עצמה לפי שאינה מעשה:
או חילוף. דנימא זביחה יצאת ללמד על עצמה דהתורה הקפידה דוקא בזביחה והשתחויה יצאת ללמד על הכלל לחילוק חטאות. ומשני מסתברא דדבר שהוא מעשה והיינו זביחה מלמד על הכלל כולו שיהא כיוצא בה אבל השתחויה דבר שאינו מעשה היא אינו מלמד על הכלל דלאו עבודה מיקריא ולא דמיא לכללא:
אמר ר' ירמיה. גרסי' וכך הוא בנזיר שם. כלומר דר' ירמיה מקשה אהא דקאמר ר' מנא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת אלא ללמד על הכלל והרי הבערה ג''כ לצורך יצאת ללמד על מיתת ב''ד שלא יהא דוחה את השבת דילפינן מושבותיכם האמור כאן ממושבותיכם האמור בפרשת רוצחין דבמיתת בית דין הכתוב מדבר ואמר רחמנא לא תבערו:
מכיון דתימר. כלומר. אפי' אתה אומר דלצורך יצאת אע''פ כן כמי שלא לצורך היא דאי ללמד על מיתת ב''ד שלא תדחה שבת הוי ליה לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם שפיר נמי הוה נפקא לן מג''ש דמושבותיכם דבמיתת ב''ד מיירי ואין דוחה את השבת ומדמפרש קרא הבערה הוה ליה שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך ללמד על הכלל כולו הוא יצא:
הָדָא אָֽמְרָה. דָּבָר אֶחָד שֶׁיָּצָא לְצוֹרֶךְ אֵינוֹ חוֹלֵק. וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ חוֹלֵק. שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּֽצְאוּ מִן הַכְּלָל מָהוּ שֶׁיַּחֲלוֹקוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. מְנַיִין הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת וּמִבְּשַׂר אָשָׁם וּמִבְּשַׂר קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים וּמִבְּשַׂר קֳדָשִׁים קַלִּים וּמוֹתָר הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וּשְׁיֵרֵי מְנָחוֹת וּמִן הַשְּׂאוֹר וּמִן הַדְּבַשׁ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר כִּ֤י כָל שְׂאוֹר וְכָל דְּבַ֔שׁ לֹֽא תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיי. הָא כָּל שֶׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ לָאִישִּׁים הֲרֵי הוּא בְּבַל תַקְטִּירוּ.
Traduction
Cela prouve que lorsqu’un détail spécial a été énoncé pour qu’on le sache défendu lui-même, il ne sert pas à constater la multiplicité des condamnations; au cas contraire, il sert à cette constatation divisionnaire. Quelle est la règle lorsque 2 faits particuliers sont en dehors de la généralité? Servent-ils à constater la possibilité de diviser les condamnations, ou non? On peut déduire la solution sur ce point de ce qui suit (311)''Torath Cohanim sur (Lv 13; Tossefta au Menahot 4.'': on sait que c’est transgresser une défense publique d’apporter sur l’autel un fragment de chair du sacrifice de péché, ou du sacrifice de faute publique, ou de la chair de l’archi-sainteté (du sacrifice public des fêtes), ou de la chair des saintetés légères (du 1er degré), ou du reliquat de l’offrande de farine, ou des 2 pains consacrés, ou du pain de proposition, ou des reliquats des offrandes de gâteaux, ou du levain, ou du miel consacrés, parce qu’il est écrit (Lv 2, 11): car nulle espèce de levain ni de miel ne doit fumer, comme combustion, en l’honneur de l’Eternel. Le mot wnmm (de ces sortes) dans ce verset indique, par contre, que tout ce qui doit être brûlé peut aussi être fumé, ou brûlé en encens.
Pnei Moshe non traduit
הדא אמרה וכו'. כלומר השתא הא פשיטא לן דדבר אחד שיצא מן הכלל אם הוא לצורך עצמו אינו מלמד על הכלל לחלק ואם הוא שלא לצורך עצמו אז יצא ללמד על הכלל לענין לחלק אלא הא דקא מיבעיא לן שני דברים שיצאו מן הכלל מהו שנאמר בהן שיצאו ללמד לחלק או שיצאו ללמד על הכלל שיהא נוהג בו כדרך שנוהג באלו שני דברים וכדלקמן:
נישמעינה מן הדא דתנינן. בתוספתא דמכות פ''ד גבי דחשיב אלו שהן בלא תעשה מנין להמעלה מבשר חטאת וכו' על המזבח שהוא עובר בל''ת דבל תקטירו. ת''ל כי כל שאור וכו' ממנו אשה לה' ודרשינן כל שיש ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו על המזבח והני כולהו כבר עלה מהן לאישים דמבשר הקרבנות הוקטרו האימורים ומהמנחות הוקטר הקומץ ושתי הלחם עלו אימורי הכבשים הבאים עמהן וכגופן דמי ומלחם הפנים הוקטרו בזיכי לבונה:
רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן. וְיֵצְאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וִילַמְּדוּ עַל הַקֳּדָשִׁים לַכֶּבֶשׁ. אָמַר לֵיהּ. כְּהָדָא דְתַנֵּי. הַמִּזְבֵּחַ. אֵין לִי אֶלָּא הַמִּזְבֵּחַ. וּמְנַיִין לְרַבּוֹת אֶת הַכֶּבֶשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶל הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא יַֽעֲל֖וּ. יָכוֹל לָעֲבוֹדָה וְשֶׁלֹּא לָעֲבוֹדָה. תַּלְמוּד לוֹמַר לְרֵ֥יחַ נִיחוֹחַ: לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא לָעֲבוֹדָה. אָמַר לֵיהּ. אוֹתָם מִיעוּט. אֵילּוּ חַייָבִין עֲלֵיהֶן לַכֶּבֶשׁ. וְאֵין שְׁאַר כָּל הַקֳּדָשִׁים חַייָבִין עֲלֵיהֶן לַכֶּבֶשׁ. מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב אוֹתָם. הַא אֵינוֹ כָתוּב אוֹתָם מְלַמְּדִין. הָדָא אָֽמְרָה. שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּֽצְאוּ מִן הַכְּלָל אֵינָם חוֹלְקִין. אַמַר רִבִּי חֲנַנְיָה בְרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל. לַחֲלוֹק אֵינָן חוֹלְקִין. הָא לְלַמֵּד מְלַמְּדִין.
Traduction
R. Eliézer demanda à R. Yohanan (312)B. Menahot 57b.: est-ce que l’interdit d’offrir sur l’autel une part des 2 pains de proposition n’indique pas, par extension, qu’il est également défendu d’apporter des saintetés même sur les degrés de l’autel? Non, répondit R. Yohanan; c’est ainsi que l’on a enseigné (313)Torath cohanim sur Caw, 1.: la défense d’en apporter sur l’autel n’impliquerait pas celle d’en remettre même sur les degrés, s’il n’y avait l’expression explétive ''et sur l’autel'' (ib. 12). Est-ce à dire que c’est aussi bien défendu si c’est pour le culte, ou non? Non, puisqu’il est dit: en odeur agréable (ib.), ce qui indique qu’il s’agit du culte seul. Mais, demanda R. Eliézer, le terme les (ib.) dans l’expression ''vous les offrirez'' ne semble-t-il pas exclusif, pour indiquer que les objets énoncés ne sauraient, sous peine de culpabilité, être apportés sur les degrés, à l’exclusion d’autres saintetés non spécifiées là? Non, le terme en question (le mot les) indique qu’il s’agit de ces objets seuls (314)Pour les autres saintetés, les fautes commises n'entraînent qu'une condamnation.. De tout cela, il résulte en somme que lorsque 2 faits particuliers sortent de la généralité, ils ne servent pas à diviser les condamnations (à les multiplier). R. Hanania fils de R. Hillel dit: s’il est vrai qu’ils ne servent pas à indiquer la multiplicité des condamnations, peut-on du moins les en déduire (315)Le mot les indique qu'il y a extension même pour les 2 faits écartés de la généralité. par extension?
Pnei Moshe non traduit
ר''א וכו'. כלומר ואיתמר עלה דרבי אליעזר שאל לר' יוחנן אי נימא יצאו שתי הלחם וילמדו על הכבש והיינו משום דבתריה דהאי קרא כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וגו' כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח וקרבן ראשית היינו שתי הלחם שבאו מן החמץ אבל על המזבח לא יעלו ומדכתיב המזבח מרבינן דאפי' על הכבש של המזבח לא יעלו וזהו ששאל ר''א לר' יוחנן דהאי דרשא לרבות הכבש ילפינן מקרא דשתי הלחם אם נאמר דמלמדין הן על כל אלו מהקדשים דלעיל דאמרינן שעובר עליהן בבל תקטירו שהכבש כמזבח הוא ואם עלה מהן על הכבש ג''כ הוא עובר:
א''ל ר' יוחנן אין כהדא דתני בהדיא המזבח אין לי אלא המזבח וכו'. ומה''א דהמזבח דריש לרבות הכבש שהוא כמזבח ומדכתיב לא יעלו לרבות לכל שהוא מן הקדשים שעלה מהן לאישים עובר על הכבש כמו על המזבח:
יכול וכו'. סיומא דברייתא היא דיכול אפי' מעלה אותן שלא לעבודה אלא לשם עצים בעלמא ת''ל לריח ניחוח לא אמרתי אלא לעבודה לא יעלו:
א''ל. ואמר ר''א לר''י דאפ''ה נימא דלא מרבינן בשאר הקדשים שיהא הכבש כמזבח ואי מהאי קרא הא כתיב אותם מיעוט הוא דאלו שתי הלחם חייבין עליהן על הכבש כעל המזבח ואין שאר כל הקדשים בכלל הריבוי לכבש:
מפני וכו'. השתא פשיט לה להבעיא אם שני דברים שיצאו מן הכלל מלמדין דטעמא מפני שכתב אותם למיעוטא הא אם לא כתוב אותם היו שתי הלחם מלמדין על כל הקדשים אפי' לר''א א''כ הדא אמרה שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין כלומר לא אמרינן שיצאו ללמד על הכלל לענין לחלוק אלא שיצאו ללמד על הכלל שיהא נוהג בו כדרך שנוהגין בהן כהאי דשתי הלחם דכשני דברים הן וא''נ דהאי הדא אמרה וכו' בדרך שאלה מיתפרשא וכלומר ואי נימא דג''כ יוצאין לחלק הן או אינן חולקין ושייך שפיר הא דר' חנניה בריה דר' הילל עלה דלחלק אינן חולקין אבל ללמד מלמדין וכדפרישית. והיותר נכון דגרסינן הדא אמרה שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין דקס''ד דכשם שהן מלמדין כדמוכח מהאי דשתי הלחם כך נאמר בעלמא במקום דשייך לומר לחלק ששני דברים היוצאין מן הכלל חולקין והיינו ללמד על הכלל כולו לענין לחלק ודחי לה רבי חנניה בריה דרבי הילל דלעולם לחלוק אינן חולקין דמדה זו לא נאמרה אלא בדבר אחד שיצא מן הכלל לענין לחלק אבל ללמד על הכלל לענין שנוהג בהכלל כדרך שנוהג בהן מלמדין הן וטעמא דבשלמא ללמד אמרינן כהאי דר' יהודה דסבירא ליה בפ''ז דסנהדרין דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין וכן בב' דברים שיצאו מן הכלל אבל לענין ללמד לחלק אילו לכך יצאו למה לי שנים בדבר אחד שיצא בו הוה גמרינן לה:
Shabbath
Daf 45b
רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן 45b לֹא אָמַר כֵּן. אֶלָּא רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן. וְיֵצְאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וִילַמְּדוּ עַל כָּל הַקֳּדָשִׁים לַכֶּבֶשׁ. אָמַר לֵיהּ. אוֹתָם מִיעוּט. אֵילּוּ חַייָבִין עֲלֵיהֶן לַכֶּבֶשׁ. וְאֵין שְׁאַר כָּל הַקֳּדָשִׁים חַייָבִין עֲלֵיהֶן לַכֶּבֶשׁ. הָדָא אָֽמְרָה. דָּבָר אֶחָד שֶׁיָּצָא מִן הַכְּלָל לְצוֹרֶךְ אֵינוֹ חוֹלֵק. וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ חוֹלֵק. וּשְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּֽצְאוּ מִן הַכְּלָל אֵינָן חוֹלְקִין. וּכְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל חוֹלְקִין. דְּאָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. דִּבְרֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּֽצְאוּ מִן הַכְּלָל חוֹלְקִין. דְּתַנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. לֹ֥א תְנַֽחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ׃ וַהֲלֹא הַנִּיחוּשׁ וְהָעִינּוּן בִּכְלָל הָיוּ. וְיָֽצְאוּ מִן הַכְּלָל לְחִילּוּק.
Traduction
Aussi, R. Yossé b. R. Aboun, ce n’est pas ainsi qu’il s’est exprimé, mais voici ce que R. Eliézer a demandé à R. Yohanan: l’interdit d’offrir sur l’autel une partie des 2 pains consacrés devrait indiquer qu’il est aussi défendu d’apporter des saintetés, même sur les degrés de l’autel? C’est que, répondit R. Yohanan, le terme les (précité) semble exclusif; pour celles-là, on est coupable en les portant sur les degrés, non pour les autres saintetés. Cela prouve en somme que lorsqu’un article sort de la généralité afin d’indiquer pour lui-même son état légal, il ne sert pas à diviser les pénalités; au cas contraire, il servira à cet effet. Enfin, lorsque 2 faits particuliers sortent de la généralité, ils ne servent pas à indiquer la multiplicité des condamnations; selon R. Ismaël, ils servent à ce but; puisque R. Aboun b. R. Hiya a dit au nom de R. Ismaël (316)Jér., (Sanhedrin 7, 5) ( 24c). qu’en ce cas il y a division des pénalités, se fondant sur son interprétation du verset: Ne vous livrez pas à la divination, ni aux présages (Lv 19, 26); or, ces 2 défenses font déjà partie de la généralité des sortilèges interdits, et on les cite à part pour indiquer la pluralité des condamnations en cas de transgression;
Pnei Moshe non traduit
לא אמר כן. בהא דמייתי לעיל דר' יוחנן פשיט ליה לר' אליעזר דשתי הלחם מלמדין על כל הקדשים לכבש ור''א פריך עלה מקרא דאותם אלא כך הוא שמע דר''א שאל לר' יוחנן אי נימא דיצאו שתי הלחם וכו' ופשיט ליה ר' יוחנן מקרא דאותם דאין מלמדין על כל הקדשים:
הדא אמרה וכו' מהדר אהא דאמרן דהשתא שמעינן דדבר אחד וכו' כדלעיל ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין כהאי דר' חנניה בריה דר' הילל דמהאי דשתי הלחם לא גמרינן אלא לענין מלמדין וכדפרישית:
וכר' ישמעאל. אבל אליבא דר' ישמעאל שמעינן דסבירא ליה חולקין דאמר רבי בון וכו' בפ''ז דסנהדרין בהלכה ה' וגרסינן התם נמי להסוגיא דלקמן:
לא תנחשו ולא תעוננו. והלא הנחוש והעינון בכלל כל המכשפים היו ולמה יצאו מן הכלל:
לחילוק. ללמד חילוקי לאוין על הכלל כולו דקחשיב בקרא קוסם קסמים וגו' ולחייב על כל אחת ואחת בפני עצמו:
כְּלָל בְּהִיכָּרֵת וּפְרָט בְּהִיכָּרֵת. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָֽמְרָה. כְּלָל וּפְרָט הוּא. דָּמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כִּ֚י כָּל אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבוֹת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ. אֲחוֹתוֹ בִכְלָל הָֽיְתָה וְיָצָאת מִן הַכְּלָל לְחִילּוּק עַל הַכְּלָל. הָתִיב רִבִּי אֶלְעָזָר. וְהָֽכְתִיב וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַֽאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּה֑ כִּ֧י אֶת שְׁאֵירוֹ הֶֽעֱרָ֖ה. אָמַר לֵיהּ. לְצוֹרֶךְ יָצָאת לִידוֹן בָּעֲרָייָה. אָמַר לֵיהּ. וְהָֽכְתִיב וְ֠אִ֠ישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּ֨ב אֶת אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִילָּה אֶת עֶרְוָתָהּ֙ אֶת מְקוֹרָהּ הֶֽעֱרָ֔ה. אָמַר לֵיהּ. לְצוֹרֶךְ יָצָאת לִידוֹן בָּהּ אֶת הַמְעָרֶה כְגוֹמֵר. שֶׁלֹּא תֹאמַר. הוֹאִיל וְאֵין חַייָבִין עָלֶיהָ אֶלָּא מִשֵּׁם טוּמְאָה לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ אֶת הַמְעָרֶה כְגוֹמֵר. לְפוּם כָּךְ צָרַךְ מֵימַר. חַייָב עַל כָּל אַחַת וָאַחַת. אָמַר לֵיהּ. וְהָֽכְתִיב וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֭וֹ גִּלָּה֑. אָמַר לֵיהּ. לְצוֹרֶךְ יָצָאת לִידוֹן בָּעֲרִירִי. וְהָֽכְתִיב וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא. אָמַר לֵיהּ. לְצוֹרֶךְ יָצָאת לִידוֹן בָּעֲרִירִי. דָּמַר רִבִּי יוּדָן. כָּל הָהֵן דִּכְתִיב עֲרִירִ֥ים יִֽהְיֽוּ הַוְייָן בְּלֹא בָנִים. עֲרִירִ֥ים יָמוּתוּ קוֹבְרִין אֶת בְּנֵיהֶן.
Traduction
c’est que, pour la règle générale de la sorcellerie, il y a la peine capitale, non pour les détails, interdits seulement par défense négative. L’opinion émise par R. Yohanan envisage ce qui est à la fois règle générale et cas exceptionnel; c’est ainsi que R. Abahou dit au nom de R. Yohanan: du verset tout individu qui commettra l’une de ces abominations sera retranché, etc. (ib. 18, 29), on déduit que, la relation incestueuse avec une sœur, étant déjà comprise dans la règle générale et se trouvant pourtant énoncée à part comme cas particulier, a pour but d’appliquer à la généralité la multiplicité des condamnations (plusieurs faits étant autant de fois condamnables). Mais, objecta R. Eliézer, n’est-il pas dit (ib. 20, 19): Tu ne découvriras pas la nudité de la sœur de ta mère, ni de la sœur de ton père, car ce serait mettre à nu sa parente? N’en résulte-t-il pas que c’est analogue aux autres cas incestueux? Non, fut-il répondu, on a eu en vue, par cet énoncé particulier, d’enseigner pour lui-même un fait de plus, à savoir qu’il est jugé comme tout commerce illicite (317)C'est une exception qu'il a fallu énoncer pour elle-même, le commencement de l'acte vénérien étant aussi punissable que l'achèvement (ci-dessus, 1).. Mais n’est-il pas dit (ib. 18): Si un homme cohabite avec une femme qui souffre du flux et découvre sa nudité, il a mis a nu la source de son sang? C’est dit aussi, fut-il répondu, pour enseigner une règle à ce même sujet, savoir que le commencement de cet acte est aussi blâmable que s’il a été achevé; car on aurait pu supposer le contraire, vu qu’il y a culpabilité en raison des menstrues, non du commerce illicite; il a donc fallu énoncer qu’il y a culpabilité pour chaque action à part. Mais pourquoi est-il dit à part (ib. 20): Celui qui cohabite avec sa tante a découvert la nudité de son oncle? A quoi bon cette addition à la règle? Il a fallu l’énoncer pour ajouter une pénalité spéciale, la privation d’enfants (dite à la fin du verset). Mais pourquoi est-il dit encore (ib. 21): Si quelqu’un épouse la femme de son frère, c’est une impureté? C’est pour indiquer la même pénalité en ce cas; car R. Judan justifie ainsi le double énoncé de cette pénalité: l’expression ''ils demeurent sans lignée'' (ib.) signifie qu’ils n’auront pas d’enfants, et l’expression ''ils mourront sans enfants'' (ib. 20) indique qu’ils auront la douleur d’enterrer les enfants qu’ils auront eus.
Pnei Moshe non traduit
כלל בהיכרת ופרט בהיכרת. מילתא באנפי נפשה היא מקום שנאמר כרת על הכלל ויצא דבר אחד בפרט ונאמר בו כרת כגון בפרשת עריות דכתיב כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' ופרט לך הכתוב באחותו דכתיב בפ' קדושים ואיש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו לעיני בני עמם ופליגי בהאי מילתא לקמיה:
מילתא דר' יוחנן אמרה. שמענו בשם ר' דאמר כלל ופרט היא כלומר להאי עניינא דא ירינן בה לידון אותה במדה דדבר שיצא מן הכלל וכו' דאלו במדה דאין בכלל אלא מה שבפרט לא שייכא הכא ועוד לאו כלל ופרט הסמוכין הן אלא כדאמרן דהפרט באחותו יצא ללמד על הכלל כולו לחלק דמה אחותו חייבין עליה כרת בפני עצמה אף כל העריות כולן ואם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:
התיב ר''א והכתיב ערות אחות אמך וגו' ולמה יצאת הלא כבר נאמר בפרשת עריות ומה מלמד זה על הכלל:
לידון בערייה. ללמד שחייב בהעראה כגומר דכתיב התם כי את שארו הערו וגו':
והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' ולמה יצאת. ופרט בה העראה תיפוק ליה מקרא דערות אחות אמך דהא אמרת דכה''ג אמרי' ללמד על הכלל כולו יצאה:
לידון בה את המערה כגומר. כלומר לעולם ללמד ג''כ על העראה ומשום שלא תאמר דאין למדין נדה משאר עריות. דמהו דתימא דהואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה לא נעשה בה את המערה כגומר:
לפום כן צריך מימר. כך היא בסנהדרין ותו לא בהאי דנדה. ומה שכתוב כאן בספרי הדפוס חייב על כל אחת ואחת ט''ס היא. כלומר שצריך הכתוב להשמיענו העראה גבי נדה:
והכתיב איש אשר ישכב את דודתו. וכבר כתיבא בפרשת עריות דודתך היא:
לידון בערירי. דכתיב בהאי קרא דפרשת קדושים חטאם ישאו ערירים ימותו:
והכתיב ואיש אשר יקח וגו' ג''כ לידון בערירי וכדאמר ר' יודן כל מקום דכתיב ערירים יהיו הוון בלא בנים כלל והיכא דכתיב ערירים ימותו אם יהיו להן קוברין את בניהם ולכך נאמרו שתיהן ללמד מזה ע''ז:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source